<h1>חדושי הר"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[פסחים מ"ב ע"א] לאמר לימד על הפרשה כולה שהיא בלאו, אומר ר"י ז"ל דדוקא דומיא דהך ברייתא בדברים שיש בהן לאו הבא מכלל עשה.
[פסחים כ"ד ע"א] אין לוקין על לאו שבכללות, הקשה הרר"א ממיץ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות י"ג.] מני בכלל הלוקין לאו דנותר ופיגול ואמאי הא לאו שבכללות הוא, ותי' דלגבי נותר כיון דכתיב ביה בהדיא לגבי דידיה לא חשיב ליה לאו שבכללות ופיגול נמי גמרי' עון עון מנותר. ומיהו איכא למידק דבפ' בתרא דמכות פריך גבי זר שאכל עולה לפני זריקה דלוקה ולילקי נמי מדר"א דאמר כל שבקדש פסול ומאי קושיא והא לאו שבכללות הוא.
<h2>דף יב.</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] ואינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ, פי' בתו' דהיינו שיהא באסור כדי לחמץ ולא בהתר, אבל אם יש בכל א' מהם כדי לחמץ שרי דבפ' בתרא דע"ז [ס"ח.] תניא שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה ובזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ וחמצו אסור ור"ש מתיר, ואם איתא דרבנן דהכא מודו דכל היכא שיש בכל א' מהם כדי לחמץ אסור (ו)ר"ש דהתם דאמר כמאן.
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים נ"ג ע"ב] ר"ש בשטת ר' יוסי אמרה, ואע"ג דר"י אף בגמר קאמר ותרווייהו חיילי, ה"מ התם דתרי מילי קאמר ואפשר לשניהם לחול, אבל הכא דחדא מילתא היא וסוף דבריו פי' לתחלתן, כיון דס"ל כר"י דאף בגמר דבריו אדם מתפיס אין בדבריו כלום.
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] ותנא דידן מ"ט לא תני לילי. תנא דידן בלחוד הוא דקשיא ליה ולא אינך תנאי, משום דהנך דתנו לאור עבורו ואור לשמונים ואור יה"כ כולהו מוכחי דלילי קאמר, הילכך לא איכפת לן אי תני אור ולא תני לילי, וראב"י נמי דתני משעת האור ולא מוכח כדאיתא לעיל, (מיהו) [איהו] נמי אמתני' קאי, וה"ק משעת האור השנוי במשנתנו דהיינו אור י"ד, ומשו"ה לא קשיא לן מידי אלא אתנא דמתניתין. לישנא מעליא נקט, ולאו למימרא דלילי הוה לשון (מיעוט) [מגונה], דהא בכמה דוכתי תנינן ליליא ולא קפדי תנאי, אלא דמדריב"ל שמעינן שצריך לחזר אחר לשון נקיה, ומשו"ה נקט תנא לישנא דאור בריש מילתיה כדכתיב פתח דבריך יאיר. שהרי בזב קראו מרכב, מרכב ומושב אין דינן שוה, שהנוגע במרכב אינו טעון כבוס בגדים כדאית' בתורת כהנים ובמס' כלים [פ"א מ"ג], משא"כ במושב שמגעו שוה למשאו וטעון כבוס בגדים, ולפיכך הקשה ר"י ז"ל היכי קאמר דבאשה קראו מושב, דכיון דאין דיניהן שוה [לא] היה לו לשנות משום לשון כבוד ולקרותו מושב דהא לק' אמר' משום ביעתותא דגמל אורחה הוה, אלמא דמשום לשון כבוד לא משני קרא למשמעותיה, וכ"ש הכא דאיכא דינא בהדיהו, לפיכך פי' ר"י ז"ל דכי אמרי' דבאשה קראו מושב לאו למימרא דמרכב גופיה קראו מושב אלא לומר שלא כתב מרכב בהדיא גבי אשה כי היכי דכתביה גבי איש, אלא (מרבה) [מרבוי] בלחוד אתי, והכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב, ופי' מרכב היינו העץ שתופס בו האדם בשעה שרוכב הנקרא ארסן, אבל מושב שבמרכב שאדם עומד בו בפיסוק רגלים דינו כמושב.
<h2>דף לא.</h2>
[פסחים כ"ט ע"ב] דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"ד מעל כר"י הגלילי, פי' דס"ל דאע"ג דאין פודין את הקדשי' להאכילן מותר לישראל לפדותן ולהסיקן תחת תבשילו, וכתבו התו' דה"מ למאי דלא קדיש אלא קדושת דמים וכי אמרי' ביה אין פודין ה"מ מדרבנן, ומ"ה נהי דאין פודין להאכילן לכלבים, להסיקו תחת תבשילו פודין, אבל במידי דקדוש קדושת הגוף דמדאורייתא אין פודין אותו להאכילו לכלבים ה"נ אין פודין אותו להסיקו תחת תבשילו, והכי מוכח (בפ"ק) [בפ"ב] דבכורות [י"ד.], ומדאמר דלר"י הגלילי מעל למד ר"י ז"ל שהמשהא חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה, דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י והלא מיד כשיפדה אותו יהיה שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה, א"ו בכה"ג לא עבר, וראיה זו איני מכיר דמשכחת לה בשפודה אותו בשעה שהוא נסוק תחת תבשילו דבאותה שעה שהוא בא לידו הוא מתבער.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] אין ביעור חמץ אלא שריפה, יש מן הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כר"י דתנן סתמא כותיה במ' תמורה [ל"ג:] דקא חשיב חמץ בפסח מן הנשרפין, והכא נמי אמרי' דסתמא דמתני' דקתני ולא יסיק בו תנור וכירים דלר"י נצרכה. וא"ת והא חזינן ששתק במה שחזר ודנו דין אחר וכיון שכן עקר טעמיה משום דיניה קמא ולא אמרי' שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, וקשיא דהא ר"י נמי אמ' דסוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינין שבלולב והתם לא פליגי עליה רבנן אלא מטעמא דכל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל, וחזינן בפ"ק דסוכה [י"א.] דסתם לן תנא כוותיה כרבנן דקתני בהדלה עליה את הגפן ואת הדלע' ואם קצץ כשרה, אלמא שפיר קאמרי רבנן דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכיון שכן היכי ק"ל הכא כר"י, י"ל דהכא משום דחזר ודנו דין אחר ק"ל כוותיה, ואע"ג דאמרי חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתק, לדידן ק"ל כרבנן דאמרי' חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה וליכא למימר תוכיח. אבל רוב הגאונים פסקו כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואע"ג דסתמא דמתני' דתמורה כר"י, מתני' יחידאה היא ולא חיישינן לסתמא כה"ג אלא למחלוקת ואח"כ סתם, אבל הכא איכא למימר דסתמא אתני ברישא דהא קיי"ל דבתרי מסכתי אין סדר למשנה, ואי משום סתמא דהכא דלא יסיק בו תנור וכירים דלא נצרכא אלא לר"י, הוה מחלוקת ואח"כ סתם ואין הלכה כסתם, כך ראיתי ואינו מספיק לי כ"כ, ולי מ"ה עדיף טפי למפסק כרבנן משום דשקלו וטרו אמוראי דהיינו רבא ורב יוסף אליבייהו. מה נותר בשריפה אף חמץ בשרפה, וא"ת ולמאן דדריש לעיל נותר בשרפה ואין דבר אחר בשרפה היכי יליף ר"י חמץ בשריפה מנותר, י"ל דס"ל דלא ממעטינן מנותר אלא שאר איסורין דלא דמי ליה אבל שאר איסורין דדמו לנותר לכרת ולבל תותירו לא ממעטינן.
[פסחים כ' ע"ב] תעשה זלוף, ואע"פ שהתרומה טמאה בשרפה הא מסקינן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג:] הראוי לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה והאי נמי הואיל וראוי לזלוף מותר לזלפה דשרי לאיתהנויי מינה כדרך ביעורא כדדרשינן [שבת כ"ה.] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] לא צריכא לר' יהודא, כלו' דמשום דלר"י חמץ בשריפה אפרו מותר דתנן בפ' בתרא דתמורה [ל"ד.] כל הנשרפין אפרן מותר וסד"א בהדי דשריף נתהני מיניה קמ"ל דלא לפי שאינו נעשה אפר עדיין, א"נ מדרבנן, אבל לרבנן כיון דאין מצותו בשריפה הוה להו ככל הנקברין דאפרן אסור ופשיטא דלדידהו בהדי דקא שריף ליה לא מצי לאתהנויי מיניה.
[פסחים כ"ו ע"ב] לא קשיא הא ר' הא רבנן, פי' בתו' דהא דתניא בין חדש בין ישן יצנן רבנן משום דס"ל דזה וזה גורם מותר, והקשו דאפ' מ"ד זה וזה גורם היינו דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, וראיה לדבר מדאמ' ר"י בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ח:] דאין נוטעין אגוז של ערלה ומודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב מותר משום דה"ל זה וזה גורם, אלמא לכתחילה מיהא אסור דהא אר"י אין נוטעין, ותי' דהכא נמי כדיעבד דמי שאם נאמר חדש יותץ יפסד התנור, ולי אין צורך לכך, דנהי דאמרינן הא ר' הא רבנן וטעמיה דר' משום דזה וזה גורם אסור, בטעמיה דרבנן לא צריכין לזה וזה גורם מותר, דאינהו בחד גורם נמי שרו, דטעמייהו משום דמקלא קלי איסורא. וראיה לדבר מדאמרי' בסוף שמעתין אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה ולא משכחינן לה אלא בשרשיפא, ואם איתא דבחד גורם אסרי רבנן לימא דמשכחת לה עצים דאסורא לרבנן בחד גורם כגון שצלה את הצלי כנגדן בלא תנור, א"ו טעמייהו דרבנן דאמרי הפת מותרת משום דמקלא קלי אסורא ולא משום זה וזה גורם, וכ"ת אמאי ס"ל לתלמודא הכי לימא דטעמייהו משום זה וזה גורם מותר אבל בחד גורם אסרי, ה"ט משום דקתני עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת, משמע דמאי דקא מודה ליה ר' מעין פלוגתייהו היא, וכיון דבשלה ע"ג גחלים דהפת מותרת ה"ט משום דמקלא קלי איסורא, טעמייהו דרבנן נמי דאמרי הפת מותרת ודאי מהאי טעמא הוא, ומ"ה אמרי' דרבנן אפי' בחד גורם נמי שרו ולא משכחת להו עצים דאיסורא לדידהו אלא בשרשיפא, ומיהו אע"ג דס"ל לרבנן דמיקלא קלי לאיסורא ומ"ה הפת מותרת, לא פליגי אמתניתין דתנן ולא יסיק בו תנור וכירים, דלכתחילה מיהא אסור, ואע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפי' לכתחילה, ה"מ אפר אבל בעצים וגחלים אסור מדרבנן, והיינו דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא.
[פסחים ה' ע"א] ואומר כל מלאכה לא תעשו, וא"ת הבערת חמץ אמאי אסירא ביו"ט והא לכשיהא נעשה גחלת שרי בהנאה וחזי להסיקו תחת תבשילו דהא קי"ל [תמורה ל"ד.] בכל הנשרפין אפרן מותר, וגחלת נמי שריא מדאמרי' בפ' כל שעה בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת, ודאמרי' התם ולא יסיק בו תנור וכירים מדרבנן בעלמא הוא, תירץ ר"י ז"ל דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי, אפילו אינו צריך לגחלתו.
